יקב בן חנה |

לפני מספר שבועות אירחנו בביתנו ארוחת ערב.
בארוחה השתתפו אחד מבכירי הייננים בישראל ואישתו, גרי לנדסמן (הבלוגיסט הידוע בכינוי  winetastingguy) וחבר יקר, ועוד זוג חברים.

גרי הביא איתו מארה”ב שני יינות. האחד פינו נואר 2005 מקליפורניה. שהיה פינו נואר טוב, לא גדול – אבל בהחלט פינו נואר מייצג מקליפורניה. שמו של היין: Foxen מבציר 2005.
אני באופן אישי לא מת על פינו נואר. עדיין לא נתקלתי בפינו נואר שהפיל אותי מהרגליים.
הפינו נואר היחידי שממש נהניתי ממנו היה פינו בשם: J Wine Company Russian River Pinot Noir מבציר 2005.
חברים אומרים שזה בגלל שמעודי לא טעמתי את יינות בורגון וברגע שאטעם מיינות אילו אתחבר אל הזן הזה.
כאן המקום להודות שלבושתי מעולם לא שתיתי יין מבורגון. אפילו לא שלוק

היין השני שגרי הביא איתו היה של יצרן בשם Olga Raffault מאיזור גידול בשם Chinon.
שנת בציר: 1989.
כן. 1989
אין לי מילים לתאר את היין הזה. קודם כל, סוף סוף יין מתיישן שלא איכזב אותי (והיו כמה שאיכזבו אותי במהלך השנים).
פרט לכך, אילו ארומות, איזה טעמים. פתאום היכתה בי ההכרה מה הזמן עושה ליינות משובחים: ביין היו פשוט טעמים וריחות שאין ביינות צעירים, אין את הריחות הפירותיים ו \ או של העץ. כן היו ריחות של זיתים (מדהים!), של עישון, קצת טחב ועוד כאילו.
גם בפה היין המשיך באותה מגמה ולמרות שהוא היה כבד גוף ועגול, הוא הצליח לשמור על הרעננות שבו (כנראה הרבה חומצה בענבים בבציר).
בקיצור: מדהים .

אני תוהה האם היינות של יקב בן חנה יחיו כל כך הרבה זמן ויתיישנו כמו היין הזה. אני כנראה אדע רק בעוד 19 שנה…
אני כן חושב שליינות שלי יש יכולת יישון, רק שאין לי את הניסיון (והזמן) לאמר לכמה זמן.

בכל מקרה, באותו ערב הלכתי לישון עם חיוך Chinon. חוויה.